1
שאכפת לו
מאיפה זה בא?
גם לכם כבר נשבר לשמוע מסביבכם סמולנים דפוקים מול ימנים לאומנים… או חרדי תתבייש מול חילוני מוקצה… שלא לדבר על אשכנזי מתנשא מול מזרחי פרימיטיבי… ועוד כהנה וכהנה? גם אתם מרגישים שזהו, ככה אי אפשר יותר, מה קורה עם עם ישראל?
גם לי זה קורה, ודי הרבה לאחרונה. ברור שלהתבטא שנון יותר מול הצד השני (מיהם אנחנו ומיהו הצד השני?) ולצעוק עליו חזק יותר בכיכרות וברשתות החברתיות, שלא לדבר על איומים מילוליים ואחרים, אינם הפתרון. אז באמת, מה עושים?
החלטתי לצלול קצת יותר לעומק, בנסיון לראות מאיפה זה בא, ויותר חשוב – מה אפשר לעשות. לא לאושש את צידקת דרכי ולטפוח לעצמי על השכם חזק יותר, ולא להציג זווית ראיה עקומה יותר על הרואים זאת אחרת. לא לחפש מתחת לפנס, אלא פשוט לבחון עניינית ולהגיע לאותן תובנות שישמשו בסיס לקיום משותף.
יותר ויותר מתברר לי שימין ושמאל, וגם המרכז שביניהם, כפי שאנחנו מכירים אותם היום, ממש אינם חזות הכול. נדרשת פה חשיבה אחרת. השקפות עולם שונות אינן קללה, וגם חילוקי דעות אינם מילה גסה. אלה כולם לגיטימיים, אבל בתנאי שייתקיימו בתוך עם אחד מאוחד וחזק, שאינו פוחד מהשונים, ויודע להתמודד עם ביקורת והבעת דעה מנוגדת.
לבד, זה לא מספיק. אני מאמין שאכפת לכם כמוני וגם אתם חושבים שאין לי ארץ אחרת, ומזמין אתכם להצטרף אליי למסע ההתבוננות לאן היא הולכת. לקרוא את סדרת הפוסטים באתר זה, להגיב, לשתף; להיות חלק מציבור הולך וגדל שרוצה אותנו פחות מסוכסכים ויותר מאוחדים; כי מגיע לנו, לעם ישראל, יותר.
מה זה נותן?
מסע התבוננות זה דבר יפה, אומר לעצמו כל אחד מאיתנו. אבל "מה זה נותן לי אישית? מדוע כדאי לי להצטרף?". אם תשיב בחיוב על כמה שאלות המוצגות להלן, התשובה תהיה פשוטה.
הסוציולוג היהודי אמריקני דר. אברהם מאסלו הציג מודל של צרכים מניעים אנושיים, הקרוי על שמו – מידרג מאסלו. המודל מציג את הצרכים האנושיים כפירמידה, הבנויה מרמות אחת על גבי השניה. בבסיסה של הפירמידה ניצבים הצרכים הפיסיים הבסיסיים, כמו אוכל, שינה, מין וכד'. ברמה הבאה נמצאים צורכי ביטחון הקיום הפיזי (בריאות, רכוש, תעסוקה וכאלה), על גביה הצרכים החברתיים (חברות, משפחה וכיו"ב), ומעליהם הצרכים הנוגעים להערכה (הערכה עצמית, בטחון עצמי, הצלחה וכד'). ברמה העליונה עומד הצורך במימוש עצמי – השאיפה לממש את היכולות האישיות הטמונות בכל אחד מאיתנו.
מידרג מאסלו
מה זה אומר עלינו? אנו עסוקים בהתרוצצות יומיומית כדי לתת מענה לצורכי הקיום השונים שלנו. אנחנו עסוקים בפתרון בעיות בעבודה, משקיעים מאמצים ליצירת קשרים חברתיים, מניפים ידיים וזועקים להוכחת צדקתנו החברתית והפוליטית, ויחד עם זאת מושיטים יד לחבר כשצריך.
במעלה הדרך, אנחנו שואלים את עצמנו כל בוקר, מי בזמן הגילוח ומי בזמן האיפור: לכאן רציתי להגיע? כך ראיתי את עצמי חלק מהקהילה? זה מה שרציתי לתרום לקיום עם ישראל, ממנו אני חלק?
ושם למעלה, בפסגת הפירמידה, אנחנו מנסים לסכם: מימשנו? כן, האמנו, נאבקנו, בנינו, נתנו ידיים, נפלנו וקמנו; אבל אכן מימשנו את עצמנו? רצנו קדימה ודחפנו אחרים בדרך; לזה באמת כיוונו?
אני הייתי רוצה לתת לעצמי תשובה חיובית. כן, עשיתי וגם שגיתי, אבל בסופו של יום תרמתי והייתי חלק מהעם הזה. לא הרחקתי חלקים מהעם ולא שסיתי איש ברעהו, כדי להשיג בכוחניות מטרות אישיות ולענות על צורכי אגו. הייתי ועודני חלק בלתי ניתן להפרדה מליבת עם ישראל.
אם אתה או את מרגישים כמוני, שלהיות חלק מליבת העם ולתרום לקיומו, להשפיע על עתידכם ועל עתיד הסובבים אתכם, כל אלה הם חלק מהמימוש העצמי שלכם, ובסופו של יום תוכלו להביט בעיניים של ילדיכם ולומר להם שהלכתם בדרך שהתכוונתם – אזי זוהי התשובה לשאלה "מה זה ייתן לי?".
פוסטים מרכזיים
